דף הבית >> מכתבי הורים >> מכתב מאלה
                                                                                                           8.1.2012
 
פרופ' דרומי;
אתי יקרה.
 
כמעט ארבע שנים חלפו מאז הגענו אלייך, דואגים לעייפה ומלאי תקווה.
אם לא כתבנו עד כה את תודתנו, נבע הדבר אך משום החשש שמא ההודייה מגלמת גם סוג של פרידה. נדמה כי גם אם "תם ולא נשלם"- עצם היכולת "להיפרד" ולו במובן מסוים, מלמדת על הגעתנו למטרה אודותיה רק יכולנו לחלום בתחילת המסע.
אמנם כבר עת ארוכה שאיננו פוקדים את דלתך ועם זאת, ברור תמיד כי את "שם", כמו מגדלור, כמו רשת ביטחון.
הגענו בשעתו עם בננו בן 26 החודשים. ראשונה היית לראות ולהראות. ראשונה לראות, כי האבחנה שניתנה- אינה במקומה. ראשונה להראות כיצד לא האבחנה משנה, אלא המהות, היום-יום, העשייה והאהבה.
באין קמצוץ הגזמה נספר, כי לעד נהיה אסירי תודה לך. חודשים ארוכים של טיפול מסור, מקצועי ואוהב. שגרת טיפולים מתמשכת, לעיתים מייגעת- אך בעיקר בעלת תוצאות מרשימות.
נודה לאל כי בננו זכה למס' נשמות טובות, אשר עמדו בתחנות חייו עד כה. ללא ספק הינך המשמעותית ביותר מבינהן, עבורו ועבורנו, כמי שגם הראתה הדרך וגם דחפה להתקדם בה.
בננו לומד כיום בכיתה א', עם עזרה סמויה. הוא מתפקד כאחד הילדים; מרחיק מאד לכת ביכולותיו השכליות וממשיך כל העת, לאט ובהתמדה, לצמצם פער שהיה ובקרוב נקווה כי כבר לא יהיה, ביכולותיו החברתיות.
מפליא לחשוב כי בננו יגדל מבלי לזכור, מבלי לדעת, בשל גילו הצעיר, מה עצומה הייתה נגיעתך בחייו. על כך נאמר כי כל שהברכה מצויה בו סמוי מן העין.
אלא שאנו נזכור גם נזכור, תמיד נדע ולעולם נודה על תרומתך ועל האור שזכית להפיץ.
 
שלך לעד
אלה

מכתב מאלה