מכתבי הורים

 אתי יקרה, כמעט ארבע שנים חלפו מאז הגענו אלייך, דואגים לעייפה ומלאי תקווה. אם לא כתבנו עד כה את תודתנו, נבע הדבר אך משום החשש שמא ההודייה מגלמת גם סוג של פרידה. נדמה כי גם אם "תם ולא נשלם"- עצם היכולת "להיפרד" ולו במובן מסוים, מלמדת על הגעתנו למטרה אודותיה רק יכולנו לחלום בתחילת המסע. אמנם כבר עת ארוכה שאיננו פוקדים את דלתך ועם זאת, ברור תמיד כי את "שם", כמו מגדלור, כמו רשת ביטחון. הגענו בשעתו עם בננו בן 26 החודשים. ראשונה היית לראות ולהראות. ראשונה לראות, כי האבחנה שניתנה- אינה במקומה. ראשונה להראות כיצד לא האבחנה משנה, אלא המהות, היום-יום, העשייה והאהבה. באין קמצוץ הגזמה נספר, כי לעד נהיה אסירי תודה לך. חודשים ארוכים של טיפול מסור, מקצועי ואוהב. שגרת טיפולים מתמשכת, לעיתים מייגעת- אך בעיקר בעלת תוצאות מרשימות. נודה לאל כי בננו זכה למס' נשמות טובות, אשר עמדו בתחנות חייו עד כה. ללא ספק הינך המשמעותית ביותר מבינהן, עבורו ועבורנו, כמי שגם הראתה הדרך וגם דחפה להתקדם בה. בננו לומד כיום בכיתה א', עם עזרה סמויה. הוא מתפקד כאחד הילדים; מרחיק מאד לכת ביכולותיו השכליות וממשיך כל העת, לאט ובהתמדה, לצמצם פער שהיה ובקרוב נקווה כי כבר לא יהיה, ביכולותיו החברתיות. מפליא לחשוב כי בננו יגדל מבלי לזכור, מבלי לדעת, בשל גילו הצעיר, מה עצומה הייתה נגיעתך בחייו. על כך נאמר כי כל שהברכה מצויה בו סמוי מן העין. אלא שאנו נזכור גם נזכור, תמיד נדע ולעולם נודה על תרומתך ועל האור שזכית להפיץ. שלך לעד 

אלה

 אני אמא של י. היום בני בן 6 ולומד בכתה א' בבית-ספר רגיל. אני רוצה לשתף אתכם בדרך שי. עבר בחמש השנים האחרונות. לפני שאני מתחילה אני רוצה לציין שלאורך כל הדרך בעלי ואני (וכל המשפחה) האמנו בכל ליבנו שבננו י. הוא ילד בעל יכולות חשיבה תקינות. י. היה תינוק נוח שישן הרבה מאוד ובכה מעט מאוד. הוא התפתח כמצופה ואפילו התחיל לומר מספר מילים. בגיל שנה וחצי י. הפסיק לומר את המילים שכבר ידע ונהיה ילד עקשן וקשה. הוא הרבה לבכות ולא שיתף פעולה. הכול היה קשה: לקום בבוקר, להתלבש, להתקלח, לאכול ... לא היה רגע אחד קל. בשלב זה פנינו לתחנה להתפתחות הילד. שם אמרו לנו (לאחר אבחון מהיר) להתחיל לעבוד עם קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק (לטיפול בעיקר ברגישות יתר במגע עם חומרים). השיפור שראינו בילדנו היה קטן. לאחר כשנה י. עבר לגן ובהמלצת קלינאית התקשורת הכנסנו סייעת (נהדרת) שתלוה אותו בהסתגלות למסגרת. באותו זמן פנינו לאבחון של פסיכולוגית פרטית שתוצאותיו החרידו אותנו. ההמלצה של הפסיכולוגית היתה: להעביר אותו בדחיפות למסגרת חינוך מיוחד מתאימה יותר (גן לילדים על הרצף האוטיסטי), להגדיל את שעות הקלינאית ולעבור אבחון פסיכיאטרי. בשלב זה החלטנו לבצע איבחון נוסף וקיבלנו המלצה על פרופ' אתי דרומי. לא אשכח את המילים של אתי לאחר האבחון שלה. בלחש לפני שיצאנו מהחדר היא אמרה: "לא אשקר ממבט ראשון אני רואה הרבה בעיות. אבל יש אור, רק צריך לתפור לו את החליפה המתאימה ביותר". כך החלה דרכנו המשותפת עם אתי. דרך ארוכה שנימשכה למעלה משנתיים שבתחילתה ההתקדמות של י. הייתה איטית ועם הזמן והרבה סבלנות צברה תאוצה. תוך כדי שיתוף פעולה בינינו – ההורים, אתי, הקלינאית במכבי, הסייעת בגן, המשפחה המצומצמת (אחיות ) והמורחבת (סבים) – והוספת טיפולים לפי הצורך, התחלנו לקטוף את הפירות. י. התחיל לתקשר, לפתח שפה, לדבר ולשתף אותנו במחשבות וברצונות שלו. י. התקדם במהירות. הוא סיים גן שפה וההחלטה שלנו הייתה לרשום אותו לכיתה א' רגילה בשכונת במגורים שלנו. הרגשנו שההכנה שקיבל בשנות הגן תאפשר לו שילוב מוצלח בבית הספר. תקוות אלו התגשמו. לאחרונה זכינו לראות את התעודה של המחצית הראשונה בכתה א. התעודה היתה מצוינת. לי. יש חברים בכיתה, הוא מבין את מה שנאמר ונלמד בבית הספר, משתתף פעיל בשעורים ומאוד אוהב ללכת לבית הספר. אתמול י. לקח לבית-הספר כדור סל (הוא בחוג כדור-סל וקיבל בשבוע שעבר כדור במתנה) והיה "המחליט" במשחקי הבנים בהפסקה. אני לא מאמינה שהבן שלי הולך עם כדור-סל לבית ספר!!!! היום היתה אולימפידת מתמטיקה לשיכבת א - ולא רק שי. שרד עד הסוף (הרבה ילדים פרשו לאורך הדרך), הוא גם זכה במקום הראשון. הסבלנות, ההתמדה ושיתוף הפעולה בין המטפלים השונים והבחירות הנכונות שעשינו לאורך הדרך בהמלצתה של פרופ' אתי דרומי ובלווי המסור שלה הביאו אותנו למקום בו אנחנו נמצאים היום. כנראה שהצלחנו לתפור את החליפה המתאימה. 

אמא של י.

 אנו חבים לאתי תודה לנצח ! אתי עזרה לבתנו ללמד את עצמה כישורים שחסרו לה. פגשנו את אתי כשבתנו היתה בת שלוש. חשנו שמשהו לא בסדר, לא באמת ידענו מה. אתי זיהתה חלק מהחוסרים בתחילה וחלק מאוחר יותר. החשוב מכל – היו לה פתרונות. פתרונות שעבדו והשתכללו על מנת לתת מענה מדוייק לצורך כפי שהשתנה עם הזמן. לאתי רגישות נדירה לילדים – ויכולת לא פחות חשובה לאהוב אותם. השילוב הזה מרפא. הילדים מרגישים את האהבה ומגיבים אליה. אהבה היא תנאי הכרחי לצמיחה אמיתית. הרגישות והידע מאפשרים לתעל את העבודה לערוצים הנכונים לאתי יכולת לא פחותה להגיב לרגשותיהם וצרכיהם של ההורים, שרובם חרדים לגורל ילדיהם וטעונים שאלות שקשה לענות עליהן בוודאות. היא מקשיבה, בוחרת מילותיה בקפידה, מכוונת, שולחת למומחים נוספים במידת הצורך. היום בתנו בת 6. היא ילדה פופולרית, חברותית, מתקשרת היטב עם החברה ומתמודדת יפה עם שאלות נורמטיביות לגמרי ביחסיה עם חבריה. הבטחון העצמי אתו התחילה הועצם עם הזמן ואפשר לה לקחת את מקומה הראוי בסביבתה, ולגלות את היכולות המופלאות והרבות העומדות לרשותה. 

הורים של מ.

 לפרופ' אתי דרומי שלום, רצינו להביע את תודתנו העמוקה על כל העזרה, התמיכה ההקשבה והליווי הצמוד בכל שלב ושלב בהתפתחותו של ילדנו. כשפנינו אלייך בבקשה למכתב או המלצה, תמיד היית שם לעזור. ההבחנה המקצועית שלך והפנייתנו לאנשי הרפואה המתאימים, אפשרה לילדנו להתגבר על המכשולים הרבים שעמדו בדרכו, להגיע להישגים ואף להצליח. היית זו שנתת לנו את התקווה וכוח להמשיך והראת לנו שיש דרך ושיש אפשרות, גם אם לא ראינו את האור. כיום הבן שלנו התקדם ועומד להשתלב בכיתה א'. אנו יודעים, שאם אנו צריכים הכוונה, יעוץ, תמיכה או מילת עידוד יש לנו לאן לפנות. על כך אנו מודים לך. בהערכה עמוקה 

אבי וליאת

 אנחנו מחייכים זה לזו בהנאה, גאים בו כל כך על הדרך שעשה. הצלנו אותו. כולנו ביחד הצלנו אותו- אנחנו שהיינו עירניים, הפסיכולוגית שהפנתה אותנו לאקורד; פרופ' אתי דרומי שקיבלה אותנו באהבה. אתי עזרה לנו להבין מה בדיוק קורה שם בתוך הראש החמוד הזה ובנתה תוכנית טיפול עם מטרות ברורות ומדידות. הקלינאית שטיפלה בו צחקה, הצחיקה, קיבלה אותו כמו שהוא ועזרה לו לקבל את עצמו, אתגרה אותו עד שהצליח להשיג את כל המטרות. היום, הוא ילד מאושר. הפנים שלו רכות. הוא מחייך בחופשיות. הוא עשיר בהבעות פנים, אינטונציות, תנועות גוף. הוא משחק בחופשיות, יש לו חברים, הוא מבין הרבה יותר ויודע לשאול כשהוא לא מבין. אנחנו לא משלים את עצמנו. אנחנו יודעים שהוא סוחב תיק כבד - והוא יצטרך לסחוב את התיק הזה כל חייו, אבל אנחנו מרגישים שבזכות המקצועיות של קלינאית התקשורת, הלווי הצמוד של פרופ' אתי דרומי וכמובן ההדרכה שאנחנו קיבלנו במהלך הזמן, הוא הצליח לקבל כלים שיעזרו לו לסחוב את התיק הזה, ואנחנו קיבלנו כלים כיצד לתמוך בו במסע. תודה. 

הילה

 דן דבירי, בן 16, סטודנט מן המנין הצעיר ביותר בטכניון. בשנתיים האחרונות כבר הספיק לצבור 60 נקודות, שליש מהדרוש לקבלת תואר ראשון בפקולטה לכימיה. ולא רק זאת – הוא מתחיל בעוד שבועיים את לימודיו בלי תעודת בגרות מלאה ועם 60 נקודות, שליש מהנדרש לתואר ראשון, אותן צבר בשנתיים האחרונות. דן התקבל לתכנית המצויינים של הטכניון, המאפשרת מידי שנה ל-10-15 צעירות וצעירים מצטיינים ללמוד בטכניון בתכנית לימודים אישית, כשהם מלווים על ידי 100 חברי סגל. הם יכולים לסיים כמה תארים במקביל ולעסוק במחקר כבר במהלך לימודיהם לתואר ראשון. הם לא משלמים שכר לימוד ומתגוררים במעונות הסטודנטים ללא תשלום. "תכנית המצויינים נועדה לפתח את יכולתם של המצויינים ולטפח את סקרנותם המדעית", אומר ראש התכנית, פרופסור נמרוד מויסייב. "זוהי תכנית לימודים אישית, המשלבת לימוד עצמי ועבודת צוות". דן דבירי הוא היחיד במשפחתו העוסק במדע. הוריו, רם ויפעת, הם בעלי חברה לגינון מלאכותי, אחיו הבכור, דור, המסיים בימים אלה קורס חובלים, למד בבית ספר לאמנויות, שם לומדת גם אחותו הצעירה, ליה. "בכיתה ז' התחלתי להשתעמם בשעורי המדעים בבית ספרי, עירוני ד' בתל אביב", מספר דן. "ביקשתי שיקפיצו אותי כיתה, וכשהייתי בכיתה ח' הסכימה הנהלת בית הספר להקפיץ אותי לכיתה י"א בשעורי הכימיה". אז ראה דן מודעה המבשרת על הכימיאדה, תחרות הכימיה הארצית של הפקולטה לכימיה בטכניון. דן נרשם והגיע למקום השני לתלמידי י"ב. הוא הוזמן על ידי הפקולטה ללמוד במכינה, בקורסים אקדמיים. פעם בשבוע, בימי שני, נסע דן, בסך הכל בן 13, מתל אביב לחיפה, ללמוד בטכניון. בית ספרו הסכים לשחררו ביום זה. לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה הוא קיבל מדיקן לימודי הסמכה בטכניון, פרופסור אלן פינקוס, כרטיס שבאמצעותו הוא יכול לצפות בשעורים מוקלטים באינטרנט. התוצאות לא איחרו לבוא. דן סיים את השנה בממוצע 90. שנה לאחר מכן הוא כבר הגיע למקום הראשון בכימיאדה לכיתות י"א, וכך גם בכימיאדה השלישית בה השתתף. ראשי הפקולטה הבינו מיד כי מדובר בנער מחונן. הם נתנו לו מלגות, אך הוא ביקש מאביו לא לפדות את הצ'קים, כי התרשם שמצבה הכספי של הפקולטה לא טוב. "עכשיו, לאחר שהפקולטה לכימיה קיבלה תרומה נדיבה בסך 20 מיליון דולר מסיימור שוליך מקנדה, אולי נפדה אותם", מחייך רם. פרופסור גבי קוונצל, המארגן את הכימיאדה, החל לטפל בדן באופן אישי, לעודדו ולטפחו. המחנכת שלו בבית הספר עודדה אותו אף היא, התקשרה מידי פעם כדי להזכיר לו שיש בחינה בבית הספר, ופעם אף שלחה לו מבחן בדואר אלקטרוני. "כולם גילו פתיחות מדהימה", אומרים ההורים. דן והוריו מגלים שהוא התחיל לדבר רק בגיל חמש, ואובחן כסובל מדיספרקסיה – הפרעות במוטוריקה של הדיבור. לדבריהם, הם חבים את העובדה שדן מדבר היום באופן שוטף למומחית שטיפלה בו, פרופסור אסתר דרומי. כמו לא די בכך, התגלו אצלו גם בעיות בגרפומוטוריקה. "הוא החזיק עפרון כפי שמחזיקים גרזן", מספר רם. "הוא ילד יקר, תרתי משמע". דן אומר כי הוא רוצה להיות מדען, ולכן הוא עושה את הצעד הזה והולך להיות הסטודנט הצעיר ביותר בטכניון. בכוונתו לעשות שני תארים במקביל – בכימיה ובפיסיקה. 

עמוס לבב: דובר הטכניון

 אתי היקרה מאוד, אנחנו אוהבים אותך! אנחנו זה אומר: סהר, ליבי ואבי שמואל וגם יורם ועלית הסבא וסבתא שנקשרו אלייך. אתי היקרה, פגשת אותנו בנקודת שפל. נקודת זמן בה אובחן בננו סהר באופן לא מקצועי על ספקטרום הפרעות תקשורת (PDD). הרגשנו שאנו מפספסים משהו חשוב. ואז, בעקבות המלצות חמות הגענו אלייך. ובאמת, פגשת בילד מתוק בן שנתיים שאינו מדבר וגם מאוד חושש מאבחונים ונתת לו להרגיש בבית. נכנסת לעולמו ויצרת איתו קשר משמעותי בתוך 10 דקות. בתוך 10 דקות גם ידעת להגיד לנו שאין לו הפרעה על רצף התקשורת, שמדובר בקושי שפתי. כשסיימת את האבחון בנית איתנו תכנית טיפול ומאז הילד פורח! כמה שסהר אהב לבוא אלייך ולשחק איתך! כמה שאני (אמא ליבי) נהנתי לשבת בחדר וללמוד ממך! אז עכשיו סהר המהמם כבר בן יותר מארבע והוא מדבר כל כך יפה ומעבר לכך – הוא ילד מאושר, חברותי ובטוח בעצמו. הוא הולך לגן מועצה רגיל וטוב לו מאוד. סיימנו לאחרונה טיפול מרגש ומעצים. עזרת לסהר לבנות את עצמו ממקום תומך וחיובי. אוהבים אותך המון, תודה. 

סהר ומשפחת שמואל